איך לשבור בעצמי את תקרת הזכוכית שלי, כמאמנת?

אני מזמינה אותה להתחייב לעצמה, להשתדל, לתכנן ולפעול גם אם קשה ולא תמיד נוח. אני מביאה אותו למודעות שחשוב לו, להתאמץ לצורך שינוי, כי זה ישפר את חייו ויעשה לו טוב…

ומה איתנו? אנשי המקצוע? המאמנים? המטפלים? האם אנחנו תמיד נעשה את מה שחשוב, מקדם ונכון למתאמנים שלנו?

אני מזמינה אתכם לקרוא כמה משפטים שאמרו לי בשיחות שונות מאמנים, כאשר שדברתי איתם על שילוב קלפים בעבודה:

• "זה לא בשבילי, אני אתקשה לעבוד אתם, בטוח שזה יתקע אותי ואז מה יחשבו עלי?"
• "קלפים, זה משחק לילדים. אני מאמן עסקי מכובד לא אוריד את מתאמני לעבוד עם קלפים"
• "יש לי את השיטה שלי, אל תכניסי לי את השיטות שלך, זה לא ילך"

מה בעצם הם אומרים לעצמם?
לעצמם הם מספרים סיפורים, נהנים מהתירוצים, שבעי רצון מהסרטים שהם עצמם מביימים כשהן הכוכבים. מה הם מספרים לי? שהם מפחדים.
מפחדים להיתקע, לא לדעת איך להמשיך, לא לדעת לשאול את השאלות הנכונות. הם מפחדים להשתמש בכלי או באמצעי חדשני, כי הם לא יודעים איך לעבוד אתו נכון, לא בגלל שהמתאמנים שלהם לא יתחברו. איך הם יודעים אם מי שמולם יתחברו לקלפים או לא אם לא ניסו?    
לכל אחד מאיתנו יש את שיטות האימון והטיפול שלו. גם לי הייתה שיטה מאד ברורה וסדורה – שעבדה מצוין,  יחד עם זאת ללכת כל הזמן באותה הדרך, גם אם היא מוארת, זה משעמם, לא מגוון, לא יצירתי ולא חדשני עבור מי שיושב ממול. הרי אתם, אנשי המקצוע, לא תוותרו למתאמן או מטופל שיאמר לכם שאינו מוכן לנסות או שהוא 'לא מתחבר'.

'איך אתה יודע?' תשאלו אותו בצדק…
והוא יענה
'אני יודע… תניח לי'
אז מה? תניח? תעזוב? תרפה? תוותר לו?
בבלוג זה אני מעוניינת לעורר בכם את הניצוץ לנסות.
לנסות הכול למען קידומו של המתאמן/ המטופל שמיגיע אליכם.

הבלוג הזה לא בא מהמקום של 'תקנו ממני קלפים', ממש לא. הוא מיועד לספק נקודה למחשבה על הדרך שאתם מובילים להצלחה את היושב ממול.
האם אפשר להצליח תמיד בלי ללכת בדרך אחרת? 
האם הדרך המוכרת והטובה היא בהכרח תמיד טובה לכולם?